טיפול בפצועים הסורים

18/12/2016



http://www.davar1.co.il/45497/

ילד סורי בן 8 פצוע קשה עם פציעות רסיסים בגפיים וכוויות במרכז הרפואי זיו בצפת (צילום: דוברות בית החולים).

הלב הישראלי

נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב

בבי"ח זיו בצפת לא שוכחים אף אחד מתוך 700 הפצועים הסורים בהם טיפלו. פארס העובד הסוציאלי שלמד לחיות עם השריטות שהמפגש משאיר בנפש, ד"ר אורנה דלי גוטפריד שלא יכולה שלא לדאוג לילדה נור בה טיפלה - הישראלים שעושים ימים כלילות עבור הפצועים מן העבר השני

עדכון אחרון: 16.12.2016, 7:34

פארס

כל בוקר הוא יוצא אל המלחמה. אחר הצהרים הוא חוזר הביתה אל השגרה. פארס (39) מהישוב גוש חלב שבגליל, משמש כמעט ארבע שנים כעובד הסוציאלי של הפצועים הסורים שמגיעים אל בית החולים זיו בצפת. מאז שהתחיל בית החולים לקבל פצועים, טיפל פארס בקרוב ל-700 פצועים סורים, רבים מהם ילדים. הוא מקפיד לא לשאול אותם מאיפה הם מגיעים, הוא למד לא ליצור קשר אישי, ובכל זאת הוא מספר שהוא זוכר כל אחד מהילדים בהם טיפל.

את הטיפול בפצועים הסורים אופפות חשאיות, פארס ביקש שלא נפרסם את שמו המלא ואת תמונתו, מחוץ לכל חדר בו מאושפזים הפצועים הסורים ישנה אבטחה, שתפקידה למנוע כל קשר בין הסורים למאושפזים הישראלים. הצוות המטפל לא יודע בדרך כלל כמעט שום פרט על הפצועים בהם הוא מטפל, והם גם מקפידים לא לשאול שאלות. הנושא מתנהל ברגישות רבה, בעיקר מתוך הבנה שהחשאיות הזו שומרת על חיי המטופלים ביום שהם חוזרים לסוריה, כשצה"ל מנהל את ההגעה וההחזרה של הפצועים מסוריה ואליה.

פעוט סורי בן שנתיים וחצי וליצן רפואי במרכז הרפואי זיו (צילום: דוברות בית החולים).

בהתחלה פארס חשב שמדובר בהתגייסות של שבוע, שבועיים ואח"כ הם יוכלו לחזור לשגרה של בית החולים. "בהתחלה הייתי מביא לפצועים ולמלווים שלהם דברים מהבית שלי. משחת שיניים, בגד, משחק לילדים, האחיות והרופאים נרתמו ותרמו. בשלב מסוים הבנו שאנחנו צריכים להקים מערך מסודר יותר. היום כל פצוע שמגיע לפה מקבל תיק מסודר שהצלב האדום מספק לנו עם קצת בגדים, כלי רחצה, מוצרי היגיינה, משחקים לילדים, טרנזיסטור. אני מחזיק פה במחסן חמישים תיקים כאלה. לאט לאט פיתחנו כלים להתמודד עם המצב הזה."

למרות כל הסיפורים הקשים שפגש, פארס אומר שהוא בכלל לא מבין מה הולך שם. "אני לא מצליח להבין מי נגד מי. זה כאילו שיש כוס מים ועשרה אנשים רבים עליה. יש איזה עשרה פלגים שונים, ולא ברור על מה הם נלחמים. אנחנו פה פוגשים בעיקר את האזרחים שנפגעים".

האחים הסורים בני 12 ו- 15 עם העובד הסויציאלי במרכז הרפואי זיו (צילום: דוברות בית החולים).

אורנה ונור

ד"ר אורנה דלי גוטפריד מטפלת בילדים חולי סכרת. ד"ר גוטפריד טיפלה בנור בת השמונה מאזור קוניטרה, שהגיעה במצב אנוש. בגלל הלחימה הממושכת, המערכת הרפואית שם לא מתפקדת. האמא של נור ידעה שיש לה בעיה עם הסוכר, וללא גישה לתרופות מאזנות, הבינה האמא שהילדה בסכנת מוות. ד"ר גוטפריד מספרת, "בשבילי כרופאה זה גהינום עלי אדמות. כל הטיפול בסכרת נעורים בנוי על קשר מתמשך עם הרופא המטפל, במהלכו לומדים לאזן את המצב של הילד. זה תהליך ארוך. אבל פה אני מקבלת ילדה במצב אנוש, מצילה את החיים שלה ותוך כמה שבועות אני נפרדת ממנה, בלי שום יכולת לתקשר.

"למזלה, נור היא ילדה אינטיליגנטית מאוד, וגם אמא שלה. הן קלטו איך לעבוד עם המכשירים. העברנו אותן קורס מזורז, ובסוף שלחנו אותן עם אספקה של תרופות לשנה". גוטפריד מספרת על המורכבות שגלומה בטיפול הרפואי בישראל עבור הסורים, "צריך להבין, אסור שידעו שם שהיא הייתה פה. הורדנו מהתרופות והמכשירים כל סימן שהם הגיעו מישראל. כשהיא תגיע אחר-כך לבית חולים בסוריה להמשך טיפול, היא תצטרך למצוא דרך להסביר להם איך יש לה תרופות והיא מטופלת".

בין נור לד"ר גטפריד נוצר קשר מיוחד מאוד, שאףהונצח בכתבה בערוץ 2. "אני מדברת איתך ואני חתוכה מבפנים. מרגע שנפרדתי ממנה אני בסרט בלהות. חושבת עליה המון. מה קורה לה שם. צריך להבין שילד עם סכרת נעורים בלי טיפול באינסולין לא יכול לשרוד".

אם ובתה בת ה- 8 מסוריה וטכנאי הרנטגן אמיל במרכז הרפואי זיו בצפת (צילום: דוברות בית החולים).

האם המחליפה מהגליל

פארס מספר על ילד בן שמונה שהגיע לבית החולים לאחר ששיחק בנפל של פצצת מרגמה. הוא איבד רגל ויד, ושכב כמה שבועות טיפול נמרץ. את הילד ליוותה אמו, שהגיעה עם טראומת מלחמה ומלאת פחדים, לישראל שעבורה היא מדינת אויב. "היא קרסה פה ולא הצליחה לתפקד. מצאתי באחד הכפרים באזור אישה שתתפקד כחלופה לאמא של הילד, עד שהאמא תצליח לחזור לעצמה. הצמדנו לה פסיכולוג ולאט לאט ראינו אותה משתקמת, עד שבסוף היא חזרה לתפקוד. ואז צריך להיפרד מהם ולשלוח אותם חזרה לסוריה. זה משאיר אותך עם מחשבות קשות מאוד".

"אני זוכר ילד שהגיע לפה אחרי שנפגע מנפילת פגז, עם שתי רגליים קטועות. מכניסים אותו לניתוח והוא בהכרה צועק 'מי ישלם לבית חולים. אין לנו כסף. אל תגעו בי. אין לי כסף לשלם'. אני מסביר לו שהוא לא צריך לשלם כלום. שאני דואג לו והוא ממשיך לצעוק".

לשאת את הכאב ולא להשתגע

רוב הישראלים קוראים מדי פעם ידיעה על הנעשה בסוריה, מזדהים עם הכאב וחוזרים אל השגרה. פארס והצוות בבית החולים זיו מרגישים ורואים את תוצאות המלחמה הזו כל בוקר. היא קרובה, כואבת ועצובה. כדי לא להשתגע הם לומדים לעשות הפרדה. פארס מספר, "כשאני נכנס לאוטו אני מנתק את עצמי ומפעיל פארס אחר, אני חייב את הנתק הזה כדי לחיות. יש לי בבית שני ילדים, בשביל השפיות שלהם אני חייב להשאיר את המלחמה בבית החולים." אשתו של פארס היא עובדת סוציאלית גם כן, ומטפלת בנערות במצוקה. הם למדו לא לדבר על העבודה בבית.

על ההשפעה של המפגש עם המלחמה על צוות בית החולים, מספר פארס, "אנשים מפתחים פה טראומה משנית. אנחנו מדברים על אחיות ורופאים, שרגילים לעבוד עם פצועים ובכל זאת, ההכרה שהפצועים שמגיעים לפה, מגיעים ממלחמה וחוזרים למלחמה עושה את שלה. ילדים שנפגעו מפגזי מרגמות שחוזרים מפה לסוריה אחרי שעברו קטיעות - זה משאיר בך שריטה. בשלב מסוים התחלנו עם קבוצת תמיכה לאחיות שמטפלות בפצועים."

ד"ר גוטפריד מספרת על ההשפעה של המפגש האינטנסיבי עם המלחמה, על החיים היום-יומיים שלה, "כשטיפלתי בנור, המחשבה על מה שקורה בכפר ממנו הגיעה אלי יכלה לשגע. אני זוכרת שיצאתי מפה (בי"ח זיו ע.כ) ובדרך הביתה עברתי בסופר. היה עמוס, מלא אנשים, תורים ענקיים - והייתי מאושרת. הסתכלתי על האנשים, ואמרתי לעצמי שהשגרה שלנו עם הטרדות הקטנות היא כל כך נפלאה ולא מובנת מאליה. אתה לומד להעריך מחדש את הדברים הכי מטופשים".